זכה לשמוע את השם המפורש מהכהן הגדול ולראות את העבודה בבית המקדש
👨🏫 כולל מדריך למורהבס"ד
הנה מערך שיעור וסיפור חינוכי, רגשי ומרתק על רבי טרפון בילדותו בבית המקדש, מעובד במיוחד לבנים בכיתות ב'-ד' (חינוך דתי-לאומי), על פי כל כללי הסטוריטלינג שביקשת.
🔹 שלב 1: בירור מקדים (הכנה למורה/למספר)
- הגיבור: טרפון הילד (לימים התנא הענק רבי טרפון, "אביהם של כל ישראל"). ילד כהן, טהור וסקרן, שחי בירושלים של סוף ימי הבית השני.
- הקונפליקט / הבעיה: בימים ההם רבו אנשים שאינם הגונים. כדי להגן על קדושת השם המפורש של ה', חכמים תיקנו שהכוהנים "יבליעו" (יסתירו) את השם בתוך נעימת השירה שלהם. טרפון הקטן צמא בכל ליבו לשמוע את השם המפורש, להתחבר לקדושה המוחלטת, אך הרעש והשירה מסתירים אותו.
- נקודת השיא: במעמד ברכת כהנים, על הדוכן, בסיוע השגחה פרטית הוא זוכה לעמוד קרוב לכהן הגדול. הוא ממקד את כל חושיו, מטה את אוזנו דרך רעש ההמונים, שומע את השם הקדוש – ונופל על פניו ביראה.
- מוסר השכל: בעולם מלא רעש והפרעות, מי שבאמת רוצה לשמוע את קול ה' ולהתחבר לקדושה – חייב להתאמץ, לעצום עיניים, "להטות אוזן", ואז הוא יזכה לגלות את האור.
🔹 שלב 2: הסיפור המלא – "הַסּוֹד הַטָּהוֹר עַל מַדְרֵגוֹת הַשַּׁיִשׁ"
הַבֹּקֶר הַמֵּאִיר בִּירוּשָׁלַיִם
יְלָדִים, עִצְמוּ אֶת הָעֵינַיִם. הַאִם אַתֶּם יְכוֹלִים לְהָרִיחַ אֶת הָרֵיחַ הַמָּתוֹק וְהַמְּיֻחָד שֶׁנִּשָּׂא עַכְשָׁו בָּאֲוִיר? זֶהוּ לֹא רֵיחַ שֶׁל פְּרָחִים רְגִילִים, וְלֹא רֵיחַ שֶׁל מַאֲפִיָּה. זֶהוּ רֵיחַ קְטֹרֶת הַסַּמִּים שֶׁמַּגִּיעַ יָשָׁר מֵהֵיכַל אֲדֹנָי, וּמְמַלֵּא אֶת כָּל רְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם. בַּבֹּקֶר הַזֶּה, אֲבָנֶיהָ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם מַבְרִיקוֹת תַּחַת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, וְהֲמוֹנֵי יְהוּדִים צוֹעֲדִים מִכָּל קַצְוֵי הָאָרֶץ לְכִוּוּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
בְּתוֹךְ הַהָמוֹן הַגָּדוֹל שֶׁפּוֹסֵעַ בְּסִמְטְאוֹת הָאֶבֶן, הוֹלֵךְ יֶלֶד אֶחָד קָטָן שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ טַרְפוֹן. יֵשׁ לוֹ עֵינַיִם בּוֹרְקוֹת, צְמֵאוֹת, שֶׁמְּחַפְּשׂוֹת לִבְלֹעַ כָּל דָּבָר שֶׁקָּשׁוּר בְּתוֹרָה. טַרְפוֹן הַקָּטָן אֵינוֹ יֶלֶד רָגִיל מִיִּשְׂרָאֵל, טַרְפוֹן הוּא כֹּהֵן! אֶת יָדוֹ הַקְּטַנָּה הוּא אוֹחֵז בְּיָדוֹ הַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה שֶׁל דּוֹדוֹ, שִׁמְשׁוֹן.
"דוֹדִי שִׁמְשׁוֹן," לוֹחֵשׁ טַרְפוֹן הַקָּטָן בְּהִתְרַגְּשׁוּת, "הַאִם הַיּוֹם נַעֲלֶה יַחַד לַדּוּכָן? הַאִם אֶזְכֶּה לַעֲמֹד יַחַד עִם כָּל הַכֹּהֲנִים לְבָרֵךְ אֶת עַם יִשְׂרָאֵל?"
שִׁמְשׁוֹן מַחְלִיק בְּרַכּוּת עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל בֶּן אֲחוֹתוֹ וּמְחַיֵּךְ. "כֵּן, טַרְפוֹן, יַלְדִּי הַקָּדוֹשׁ. הַיּוֹם תַּעֲמֹד אִתִּי עַל מַדְרֵגוֹת הַדּוּכָן הַקָּרוֹת. אַךְ זְכֹר – בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כְּשֶׁבָּאִים לְבָרֵךְ, צָרִיךְ לְנַקּוֹת אֶת הַלֵּב מִכָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁל חֹל."
הַצַּעַר שֶׁל הַכֹּהֲנִים וְהַשֵּׁם שֶׁהֻסְתַּר
כַּאֲשֶׁר הֵם נִכְנָסִים דֶּרֶךְ שַׁעֲרֵי הָעֲזָרָה, קוֹל נְגִינַת נִבְלֵי הַלְוִיִּים מַרְעִיד אֶת הָאֲוִיר. תְּקִיעָה... תְּרוּעָה... תְּקִיעָה! צְלִיל חֲצוֹצְרוֹת הַכֶּסֶף מְפַלֵּחַ אֶת הַשָּׁמַיִם.
אַךְ בְּלִבּוֹ שֶׁל טַרְפוֹן מְנַקֶּרֶת צְבִיטָה קְטַנָּה. דּוֹדוֹ שִׁמְשׁוֹן לִמֵּד אוֹתוֹ סוֹד כּוֹאֵב שֶׁעָבַר בֵּין הַכֹּהֲנִים הַצְּנוּעִים וְהַקְּדוֹשִׁים. בַּיָּמִים שֶׁלִּפְנֵי כֵּן, כַּאֲשֶׁר כָּל עַם יִשְׂרָאֵל הָיָה שָׁלֵם וְטָהוֹר, אֲנָשִׁים הָיוּ מְבָרְכִים אֶת בִּרְכַּת הַכֹּהֲנִים תוֹךְ כְּדֵי לְבַטֵּא אֶת "הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ" שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם כְּמוֹ שֶׁהוּא נִכְתָּב. זֶהוּ שֵׁם כָּל כָּךְ קָדוֹשׁ, שֶׁמִּי שֶׁשּׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ מַרְגִּישׁ שֶׁאֵשׁ טְהוֹרָה נִכְנֶסֶת אֶל תּוֹךְ נִשְׁמָתוֹ. אַךְ בַּדּוֹר הַזֶּה, דּוֹר חֻרְבַּן הַבַּיִת הַשֵּׁנִי, רַבּוּ פּוֹשְׁעִים וַאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לִשְׁמֹעַ אֶת הַסּוֹד הָעֶלְיוֹן וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ.
עַל כֵּן, תִּקְּנוּ חֲכָמִים תַּקָּנָה חֲדָשָׁה. הַכֹּהֲנִים הַקְּדוֹשִׁים וְהַצְּנוּעִים – בְּשָׁעָה שֶׁבֵּרְכוּ אֶת הָעָם – הָיוּ מְנַגְּנִים בְּקוֹל עָבֶה וְחָזָק אֶת שְׁאָר הַמִּלִּים, וּבְתוֹךְ הַשִּׁירָה הַחֲזָקָה, בְּתוֹךְ הַמַּנְגִּינָה שֶׁהִתְגַּלְגְּלָה מִפִּי עַשְׂרוֹת כֹּהֲנִים שֶׁאָמְרוּ שֵׁמוֹת רְגִילִים שֶׁל קְדֻשָּׁה, הָיוּ אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם מְבַלְעִים ("מַבְלִיעִים") בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט אֶת הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ, כְּדֵי שֶׁרַק מִי שֶׁרָאוּי וּטְהוֹר לֵב אָכֵן יִקְלֹט אוֹתוֹ.
טַרְפוֹן רָצָה, מֵעֹמֶק הַנְּשָׁמָה שֶׁלּוֹ, לִשְׁמֹעַ אֶת הַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא! "אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְחַבֵּר אֶל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים," חָשַׁב בְּלִבּוֹ הַקָּטָן וְהַפּוֹעֵם, "אֲבָל אֵיךְ אוּכַל לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ בְּתוֹךְ כָּל הָרַעַשׁ וְהַמַּנְגִּינָה?"
עַל מַדְרֵגוֹת הַדּוּכָן הַקָּרוֹת
הִגִּיעַ הָרֶגַע.
"כֹּהֲנִים!" קָרָא הַמְמֻנֶּה.
הַכֹּהֲנִים חָלְצוּ אֶת נַעֲלֵיהֶם, נָטְלוּ אֶת יְדֵיהֶם מִידֵי אֲחֵיהֶם הַלְוִיִּים, וְצָעֲדוּ מַעְלָה אֶל עֵבֶר הַדּוּכָן. מַדְרֵגוֹת הַשַּׁיִשׁ בָּעֲזָרָה הָיוּ קָרוֹת כְּקֶרַח לְמַגַּע כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם הַיְּחֵפוֹת, אַךְ לִבּוֹ שֶׁל טַרְפוֹן בָּעַר כְּתַנּוּר לוֹהֵט. דּוֹדוֹ שִׁמְשׁוֹן הֶעֱמִיד אֶת הַיֶּלֶד לְצִדּוֹ.
וְהִנֵּה – הַשְׁגָּחָה פְּרָטִית מֻפְלָאָה מִן הַשָּׁמַיִם! לְצִדּוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן הַכֹּהֵן נֶעֱמָד לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר... הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ! עָטוּף בְּבִגְדֵי לָבָן זַכִּים הַמַּבְהִיקִים תַּחַת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַיְרוּשַׁלְמִית, וּפָנָיו קוֹרְנוֹת אוֹר שֶׁל עֲנָוָה מַלְכוּתִית.
הַכֹּהֲנִים הֵרִימוּ אֶת יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד גּוֹבַהּ כִּתְפֵיהֶם. מֵאוֹת כֹּהֲנִים פָּרְשׂוּ אֶת הַטַּלִּיתוֹת הַצְּחוֹרוֹת עַל רָאשֵׁיהֶם וְהִסְתִּירוּ אֶת הַפָּנִים. עַכְשָׁו אִישׁ לֹא רוֹאֶה דָּבָר, רַק שׁוֹמְעִים.
"יְבָרֶכְךָ..." הִתְחִילָה הַמַּנְגִּינָה הָעֲצוּמָה לְהִתְגַּלְגֵּל בֶּחָלָל כְּקוֹל שֶׁל מַיִם רַבִּים, אֲדִירִים. אֶת קוֹלָם שֶׁל מֵאוֹת הַכֹּהֲנִים לִוּוּ הַלְוִיִּים שֶׁפָּרְטוּ עַל מֵיתְרֵי הַנְּבָלִים. הָעֲזָרָה רָעֲדָה מִקְּדֻשָּׁה וּמֵרַעַשׁ תְּפִלָּה אָרֹךְ וְנִפְלָא.
הַהַטָּיָה וְהַנְּפִילָה עַל הַפָּנִים
וְאָז הִגִּיעוּ לְתֵבַת הַשֵּׁם מֵהַפָּסוּק הָרִאשׁוֹן.
הַמַּנְגִּינָה עָלְתָה וְגָבְרָה, הַכֹּהֲנִים מָשְׁכוּ אֶת קוֹלָם. טַרְפוֹן עָצַם אֶת עֵינָיו בְּחָזְקָה אֶל תּוֹךְ מַחְשַׁכֵּי הַטַּלִּית שֶׁל דּוֹדוֹ. אִם הוּא רַק יַקְשִׁיב לָרַעַשׁ שֶׁבַּחוּץ – הוּא יַפְסִיד אֶת הַסּוֹד. הוּא הֵבִין שֶׁכְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת ה', הוּא חַיָּב לְנַתֵּק אֶת עַצְמוֹ מִכָּל קוֹלוֹת הַסְּבִיבָה!
הַיֶּלֶד עָשָׂה תְּנוּעָה קְטַנָּה: מִבְּלִי שֶׁאִישׁ יִרְאֶה, הוּא הִטָּה אֶת אָזְנוֹ וְקֵרֵב אֶת רֹאשׁוֹ הַקָּטָן אֶל מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ שֶׁל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל.
רַעַשׁ כָּבֵד עָטַף אֶת אָזְנוֹ הַיְמָנִית, אַךְ אָזְנוֹ הַשְּׂמָאלִית הָיְתָה מְכֻוֶּנֶת רַק אֶל שִׂפְתֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל.
וְאָז, מִתּוֹךְ הַשִּׁירָה, זָרַם קוֹל עָדִין, שָׁקֵט וְטָהוֹר לְהַפְלִיא. קוֹל שֶׁהָיָה בּוֹ אֶת כָּל אַהֲבַת הַשָּׁמַיִם בָּעוֹלָם, שֶׁנִּגֵּן אֶת אוֹתִיּוֹת "הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ" כְּמַלְאָךְ הַמַּקְרִיא טַל שֶׁל בְּרָכָה. הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל "הִבְלִיעַ" אֶת הַשֵּׁם, וְטַרְפוֹן... טַרְפוֹן שָׁמַע!
בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁהָאוֹתִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת נִכְנְסוּ בְּאָזְנוֹ וְחָדְרוּ אֶל תּוֹךְ נִשְׁמָתוֹ – הַגּוּף הַקָּטָן שֶׁלּוֹ כְּבָר לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד יַצִּיב עַל שְׁתֵּי רַגְלַיִם. אֵשׁ קְדוֹשָׁה וְיִרְאַת שָׁמַיִם מָלְאָה אֶת לִבּוֹ עַד אֲשֶׁר תָּפְסָה קְרִיסָה אֶת רַגְלָיו.
בְּלִי לַחְשֹׁב, לְלֹא שׁוּם שְׁלִיטָה, הַיֶּלֶד טַרְפוֹן כָּרַע קָדִימָה וְ... נָפַל עַל פָּנָיו בְּיִרְאָה! הַלֶּחִי שֶׁלּוֹ דָּבְקָה בְּרִצְפַּת הַשַּׁיִשׁ שֶׁל הַעֲזָרָה, וְהוּא קָרָא מֵעֹמֶק נִשְׁמָתוֹ עִם שְׁאָר הַכֹּהֲנִים הַקְּרוֹבִים: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד!".
הוּא לֹא זָז מִמְּקוֹמוֹ וְלֹא פָּקַח אֶת עֵינָיו עַד שֶׁהַקְּדֻשָּׁה חִלְחֲלָה בְּכָל רְמַ"ח אֵבָרָיו, עַד אֲשֶׁר הַשֵּׁם "נֶעֱלַם" שׁוּב וְהַתְּפִלָּה הִסְתַּיְּמָה.
הָאוֹר שֶׁמַּמְשִׁיךְ לִדְלֹק בַּחֲשֵׁכָה
יְלָדִים מְתוּקִים, שָׁנִים רַבּוֹת לְאַחַר מִכֵּן, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, לְמַרְבֵּה הַצַּעַר, נֶחְרַב. הַחֲצוֹצְרוֹת שָׁתְקוּ, בִּגְדֵי הַלָּבָן קֻפְּלוּ, וְרֵיחַ הַקְּטֹרֶת נֶעֱלַם מֵרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם.
אֲבָל אוֹתוֹ יֶלֶד כֹּהֵן, אוֹתוֹ יֶלֶד שֶׁהִתְאַמֵּץ וְהִטָּה אֶת אָזְנוֹ מֵאֲחוֹרֵי גַּב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, גָּדַל וְהָפַךְ לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי עַנְקֵי הָרוּחַ שֶׁל דּוֹרוֹ – הַתַּנָּא רַבִּי טַרְפוֹן! חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ קוֹרְאִים לוֹ בְּאַהֲבָה: "אַבָּא שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל".
הַלֵּב שֶׁלּוֹ, שֶׁשָּׁמַע בְּיַלְדוּתוֹ אֶת הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ בְּאֹזֶן וּבִקְדֻשָּׁה, סָפַג אֶת הָאוֹר שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְרַבִּי טַרְפוֹן הֵבִיא אֶת הָאוֹר הַזֶּה אֶל תּוֹךְ בָּתֵּי הַמִּדְרָשׁ בְּיַבְנֶה וּבְלוֹד. הוּא מָסַר אֶת תּוֹרַת הַמִּקְדָּשׁ לְתַלְמִידוֹ הָעֲנָק רַבִּי עֲקִיבָא, וְלִמֵּד אוֹתָנוּ שֶׁגַּם כְּשֶׁבַּחוּץ חָשׁוּךְ – אִם רַק נָטֶה אוֹזֶן, תָּמִיד נוּכַל לִשְׁמֹעַ אֶת הַקְּדֻשָּׁה.
🔹 שלב 3: חיבור ערכי (ME-WE-YOU)
- ME (טַרְפוֹן): טרפון הילד רצה מאוד להתחבר אל קדושת ה'. למרות שהיו רעשי שירה, ומוסיקה, ואנשים אחרים בעזרה – הוא ידע שדבר קדוש באמת דורש מאמץ. לכן הוא נצמד לכהן הגדול והטה אוזן מבעד להפרעות.
- WE (אנחנו): גם אנחנו פעמים רבות נמצאים בבית הכנסת או בתפילה. מסביב לפעמים יש רעש, ילדים זזים, או שאנחנו פשוט עייפים ודעתנו מוסחת. הקדושה נמצאת ממש לידינו בסידור או אצל החזן, אבל בגלל הרעש – אנחנו מפספסים את המילה הטובה, את הסוד שבתפילה.
- YOU (הילד מחר בבוקר): מחר, כשתעמוד בתפילת עמידה או כשתשמע קדיש / ברכת כהנים מפי שליח הציבור – אם תרגיש שקשה לך להתרכז או שיש רעש מסביב, עצור רגע. עצום את העיניים. "תטה את האוזן" של הלב שלך. תקשיב רק למילה של התפילה, כאילו אתה טרפון הקטן שעומד קרוב לכהן הגדול.
🔹 שלב 4: מדריך למורה/למספר
א. שאלת פתיחה:
"ילדים, האם פעם הייתם בחדר שבו כולם דיברו בקול רם, שרו וצעקו, ובאותו זמן חבר ניסה ללחוש לכם סוד באוזן? כמה קשה זה לשמוע את הסוד בתוך כל הרעש?
היום נחזור כמעט אלפיים שנה אחורה לירושלים, אל ילד אחד שניסה – בתוך רעש של אלפי כוהנים – לשמוע את הסוד הגדול מכולם..."
ב. הערות לביצוע וסטוריטלינג:
- פסקת הפתיחה: עצום את עיניך בעצמך כשאתה אומר לילדים לעצום. קח נשימה עמוקה דרך האף במילים "האם אתם מריחים את ריח הקטורת?" (עורר את חוש הריח!).
- כלי הנגינה: במילים "תקיעה... תרועה..." הרם קול, דמה את קול החצוצרה בידך. זה החלק הרועש!
- רגעי הקונפליקט והרעש: דבר בקצב מהיר ודינמי. תתאר את השירה וההמולה בידיים פתוחות.
- נקודת השיא (הסוד): במילים "הילד עשה תנועה קטנה..." – רד לעמידה שפופה, תטה את הראש שלך הצידה כאילו אתה מתאמץ לשמוע. הנמך את הקול ללחישה ממש, קול שקט שמרתק את הילדים: "מתוך השירה, זרם קול עדין... טהור...".
- הנפילה: "ואז, הגוף הקטן שלו..." הבא את ידך אל המצח כאחוז יראה. את המילים "ברוך שם כבוד מלכותו" תאמר בהדרת כבוד, לא בצעקה אלא בעוצמה פנימית עמוקה.
ג. המלצות למצגת (4 שקופיות קודש מותאמות):
- שקופית 1 (ירושלים מתעוררת): תמונת נוף ירושלמית קדומה בבוקר (הרים, אור זהוב של זריחה עוטף מבני אבן). הנחיה למחולל התמונות: רחוב עתיק בירושלים, אבני ירושלמיות נוצצות באור בוקר פז, ללא דמויות קרובות, אווירת קודש.
- שקופית 2 (הדרך לעזרה): איור הממחיש אווירת הכנות במקדש – כלי כסף, עמוד ענן קטורת העולה לשמיים מתוך מזבח נחושת, קרני אור אלוקיות חודרות מבעד לעמודים המפוארים.
- שקופית 3 (הדוכן תחת הטליתות): ציור של כפות ידיים של כוהנים נושאות כפיים (אצבעות מפוצלות כמנהג כהנים) המכוסות בטליתות צחורות בוהקות, ניצבות על אבני שיש. סביב הידיים מעט הילה של אור חם. הנחיה לצניעות: גברים/ילדים בלבד מאחור אם בכלל רואים מישהו, רואים רק טליתות מלמעלה.
- שקופית 4 (רבי טרפון הזקן מלמד): תמונה המשרה חום וקדושה – זקן עטור זקן לבן (כדימוי לרבי טרפון), חובש כיפה גדולה ולבוש צנוע (שרוולים ארוכים), יושב ולומד מתוך מגילת קלף/ספר עתיק לאור נר, כשקרן אור מאירה מן החלון על הספר. אהבת תורה בעיניו.
ד. פעילות מסכמת: משחק "אוזן של כהן"
"בואו נבדוק מי יכול להתרכז כמו טרפון הקטן! אני אשמיע עכשיו רעש של ניגון (אפשר לשים מוזיקה או לתת למחצית מהכיתה לשיר בלחש 'אשרי יושבי ביתך'). בזמן הזה, אני אלחש לתלמיד הראשון כאן בשורה מילת-קוד ('ירושלים', 'קדושה', או חצי פסוק). התלמידים יעבירו בלחישה מאוזן לאוזן מבעד לשירה של שאר הכיתה. נראה אם 'השם/הסוד' יגיע עד הילד האחרון בטהרה ובדיוק! זה ידרוש מכם לאטום אוזניים לרעש ולהקשיב רק לאמת".
📚 מקורות:
- תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"א, עמוד א': "אמר רבי טרפון פעם אחת עליתי עם שמשון אחי אמא על הדוכן והטיתי אזני כלפי כהן גדול ושמעתי שהבליע שם בתוך נעימת אֶחָיו הכהנים... אמר רבי טרפון פעם אחת שמעתי (את השם) ונפלתי על פני".
- תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ג', הלכה ז'.
- מדרש קהלת רבה, פרשה ג', סימן י"א.
(במקורות אלו מתוארת הבְלָעַת השם בנעימה כדי שלא יקלטוהו אנשים שאינם הגונים, ומסירותו והקשבתו של רבי טרפון לשמוע את השם המפורש מפי הכהן הגדול).